סקוטלנד, סיפור אהבה

בשבילי, כל מסע מתחיל עם מוזיקה, וסקוטלנד אינה יוצאת דופן. פעם בשנה מתקיים פסטיבל מוזיקה עממית על חופי הכנרת. הייתי אורזת את בנותיי הקטנות, ואנחנו היינו מבלות את סוף השבוע שקועות במוזיקה חיה, יצירה, וריקודים יחפות על הדשא לצלילי ג’אם ספונטני. שירי פולק אמריקאי , אירי וסקוטי התערבבו באוויר—זה היה סוג של מיני מפלט וודסטוק משלנו בתוך הכאוס של העולם. כאמא צעירה, זה היה מחיה נפשות, רגעים של קסם טהור.

מה שבלט לי אז—ואפילו יותר היום—זה שכל שיר סקוטי הרגיש כמו סיפור אהבה, מעין מכתב אהבה לארץ. הלחנים נשאו בתוכם חיבור עמוק לטבע, קשר בין האנשים לאדמתם, וכמיהה עזה לשוב עבור אלו שעזבו. זו הייתה אהבת מולדת כה עמוקה, שידעתי שסקוטלנד חייבת להיות מקום מיוחד במינו.

וכך, זה הפך להיות היעד הבא הטבעי של Karibou. שקעתי בחודשים של מחקר ותכנון, וביקשתי מאבי להצטרף אליי לטיול הכנה, בידיעה שזה יהיה חוויה שננצור לנצח.

כעת, כשאני יושבת כאן ומהרהרת בהגשמת החלום הזה, אני מוצפת ברגשות. עם אבי המבוגר לצידי, יצאנו למסע אפי בן שבעה ימים ו-3,500 קילומטרים דרך הרים נישאים, עמקים מתגלגלים, אגמים שלווים וגן עדן של ויסקי.
וכך, סיפור האהבה עם סקוטלנד מתחיל ברגע שנוסעים בנופיה הפראיים והכמעט בלתי נגועים. היא עוטפת מיד, מציתה תשוקה כמו חיבוק של אהבה ראשונה. עם כל קילומטר, כל פנייה בדרך, התחושה מתחזקת—כאילו חווים את הטבע בפעם הראשונה. זה מסע מסחרר, עוצר נשימה, ואף הביא אותי לדמעות מהתרגשות טהורה.
הערפל היפהפה מעל ההיילנדס, צליל המפלים השוצפים הנופלים מההרים כאילו האדמה עצמה בוכה, בעוד שעדרים מרהיבים משוטטים- פראיים וחופשיים, בלתי כבולים בכבלי הזמן. זה הרגיש כמו להיכנס ישר לתוך לבם של אותם שירי פולק סקוטיים.

אך זה לא נגמר שם. התרבות הסקוטית היא חזרה לפשטות—חיבוק של היופי הגולמי של הטבע, טעימה של המרכיבים הטהורים ביותר של ויסקי סינגל מאלט, והתכנסות יחד עם השכנים. בלי גינונים, בלי התחכמות—רק חיבור, מסורת, ומשקה טוב.

וכמו באותם מכתבי אהבה מולחנים, אני כבר כמהה לשוב.